חוק הירושה התשכ"ה -1965 קובע כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", כאשר יורשיו הם על פי צוואה, ובהיעדר כזו – יורשיו על פי דין. דהיינו, הדרך היחידה להסדרת ירושה שלא על פי דיו היא באמצעות צוואה. צוואה יש לערוך בהתאם לדרישות הקבועות בסעיף 18 לחוק הירושה.
צוואה היא מסמך בעל נפקות משפטית, אך מדובר גם במסמך מיוחד, רצונו האחרון של האדם שכתב אותו, וככזה, בית המשפט בפרשנותו למסמך ייתן קדימות לרצונו של המצווה על פני עקרונות אחרים כגון צדק והוגנות בחלוקת רכוש. המונח "צוואה" עצמו אינו מוגדר בחוק הירושה, אך מהפסיקה עולה כי היא ריכה להעניק זכויות בעיזבון של המוריש.
השופט טירקל הגדיר כך באופן יפה מאוד את משמעותה של הצוואה:
"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה."
החלוקה בין יורשים על פי דין הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה למעשה כפופה להוראות הצוואה ולא להיפך. כלומר, אדם שלא ערך צוואה, משמע הסכים להוראות הקבועות בדין לחלוקה ליורשים. לעיתים קרובות החלוקה שיש בדין אינה תואמת לרצון המוריש, ולעיתים יש לו הנחות שגויות על מה אומר החוק לגבי אופן חלוקת ירושתו.
הדבר בולט במיוחד לגבי:
1. אנשים שיש להם בני זוג וצאצאים, אשר מעוניינים להוריש את כל רכושם לבן או לבת הזוג אך לא לצאצאים, ולהיפך, לצאצאים אך לא לבן או בת הזוג.
2. אנשים שחיים בזוגיות פרק ב', עם ידוע בציבור או מי שיכול פוטנציאלית להיחשב כידוע בציבור, והמוריש אף לא שקל כלל כי רכושו יעבור לידי אותו ידוע בציבור.
3. אנשים שמעוניינים במותם להעביר חלק יותר גדול לצאצא כזה ולא לצאצא אחר.
למעשה, אם נקדיש לכך מספיק מחשבה, נראה ברירת המחדל שבחוק אינה מתאימה לרובנו, אף שאיננו מודעים לכך, וללא צוואה נגרום סרבול בירוקרטי להסדרת הזכויות במקרה הטוב, ולהתנגחות משפטית ארוכה עם הרבה דם רע בין יורשים פוטנציאליים במקרה הרע.
