הסכם ממון - בני זוג מאותו המין

(כותב המאמר, עורך דין הסכם ממון איל גרנט, העוסק באופן בלעדי ובלבדי, אך ורק בהסכמי ממון - ובצוואות וייפוי כח מתמשכים המשלימים את הסכם הממון).

למרות ההתקדמות הרבה בקידום זכויות של חד מיניים בישראל, עדיין התפיסה בישראל, ולצערנו הרב בגלל סיבות היסטוריות ודתיות תישאר כך זמן רב, היא שנישואים בישראל הינם בהתאם לדת ואין נישואים אזרחיים. נישואים, מלבד טקס חתונה, הזמנת אולם ומנות שף, צלם די ג'יי ושואו לאורחים, הם גם קביעה של הקצאת זכויות בדיפולט שקבוע בחוק.

מדוע אם כן דווקא בני זוג מאותו המין צריכים, או אף חייבים, לעשות הסכם ממון? ומהי הטעות הרווחת בהקשר לבני זוג מאותו המין? על כך במאמר הבא.

הטעות הרווחת

לעניות דעתי, כל זוג חייב לשקול אם ההסדר של ברירת המחדל בנישואים, שהמדינה החליטה עבורו, בהתבסס על הדת שהוא שייך אליה (יהודי מוסלמי או נוצרי), מתאים עבורו, ואם לא כן - לעשות הסכם ממון. אבל בעוד שלגבי בני זוג נשואים, קיים הסדר ממוני ורכושי דיפולטיבי (שטחי ולא מספיק), בחוק הנקרא חוק יחסי ממון בין בני זוג, (אקרא לו במאמר הזה "החוק"), אזי לגבי מי שאינם נשואים בהתאם לחוק, החוק איננו חל.

אין לעולם ריק, ובמקום שיש ואקום כביכול, , יש לקט אקלקטי של תקדימים יצירי הפסיקה, לאו דווקא אחידים (ולעתים אף סותרים), של פסקי דין שניתנו על ידי שופטים שונים בסכסוכי ממון בין בני זוג.

כמו כן, קיימת חזקה משפטית אבסטרקטית, הידועה בשם "חזקת השיתוף", שייתכן מאוד ותחול עליכם כברירת מחדל.

השאלה הבאה שאתם שואלים את עצמכם לאחר קריאת הפסקה האחרונה, היא "מה חל לגבינו?". התחתנו בחו"ל, או ערכנו טקס בארץ, או אפילו הסדרנו את יחסינו על ידי הנפקת תעודה מפלסטיק של עמותה נחמדה, לה שילמנו מאות שקלים או אלפי שקלים בגין כרטיס הפלסטיק. אנחנו נשואים, לא?

לכאורה, אתם סבורים כך בטעות, קיים הסדר של ברירת מחדל, הלא הוא החוק. כלומר, ההסדר הממוני החל על זוגות נשואים חל גם עלינו היות ונישאנו. משום כך אין צורך בעריכת הסכם ממון. מדינת ישראל כבר דאגה לנו.

הרי ההיגיון אומר שאם חוק יחסי ממון חל על זוגות הטרוסקסואלים שנישאו בחו"ל, כלומר ללא טקס דתי ומעבר ברבנות, ללא תשלום לרבי "בשחור" או חתימה על מגילת קלף בארמית, מדוע ולמה שלא יחול גם עלינו? גם אנחנו הרי נישאנו בחו"ל, לא? הרי אין כל רציונל שלא.

וזוהי הטעות הגדולה. אמנם אין שום היגיון שחוק זה לא יחול עליכם, כיוון שהחוק בסה"כ קובע הסדרים כלכליים, ענייני רכוש וממון בין בני זוג. הא ותו לא. הוא איננו קובע סטטוס חברתי כלשהו בהקשר של המעמד האישי והזוגי שלכם מאחר ומדובר בחוק אזרחי ללא קשר לדת. ולמרות זאת, חוק זה אינו חל אוטומטית גם עליכם.

חלק מכם, זוגות חד מיניים שנישאו, סבורים בטעות שמאחר והחוק חל כבר, יש לכם כבר הסדר ממון, והוא זה הקבוע כברירת מחדל בחוק. על כן, אתם פטורים, בהנחה שאתם מרוצים מברירת המחדל ומההסדרים בחוק, מהצורך לעשות הסכם ממון. אך היגיון לחוד ומדינת ישראל לחוד. מדובר בטעות גדולה, יקרה, נפיצה ונפוצה.

מדוע חוק יחסי ממון אינו חל עליכם?

החוקים והפסיקה של בתי המשפט בישראל לגבי בני זוג, קבעו בעצם כי ישנן שני קבוצות נפרדות: קבוצה אחת - גבר ואישה הנשואים אחד לשנייה - מרכיבה, עדיין, את רוב האוכלוסייה. הקבוצה השנייה - גבר ואישה שלא נישאו אחד לשנייה אך חיים יחדיו כבני זוג ומנהלים משק בית משותף, להם מוקדש המונח "ידועים בציבור".

בני זוג חד מיניים, קוטלגו בהתאם לחלוקה הנורמטיבית הנ"ל לקבוצת "הידועים בציבור", אפילו אם נישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל, או ערכו טקס מחייב, או אם הוציאו תעודה מפלסטיק מטעם עמותה כלשהי המעידה על "נישואיהם", שכן נישואים אלו, לצערנו הרב, אינם מוכרים רשמית בישראל, ואינם "תופסים" לצורך חוק יחסי ממון. לכן, כשחוק יחסי ממון מופעל ומוחל על זוגות נשואים בלבד, כוונתו היא לנישואים "חוקיים", כלומר המוכרים מבחינה פורמלית בישראל, ולא לנישואים "תחליפים" יצירי הפסיקה.

האם אפשרי שבעתיד חוק הזה כן יחול עליכם?

בהחלט ייתכן. לדוגמא, יבוא זוג חד מיני שנישא, ובמסגרת סכסוך ממון ביניהם, יבקש אחד מהם לטעון שחוק יחסי ממון כן חל עליהם, מאחר וחיו כזוג, ומאחר ונישאו. הטענה תהיה, שפרשנות ראויה של החוק הינה שהוא אינו מדבר על נישואים "חוקיים" על פי הדת או על נישואים בין בני זוג חד מיניים או הטרוסקסואלים, או על כך שהנישואים מוכרים על ידי המדינה, או שאינם כאלו. הטענה תהיה, כי החוק קובע הסדרים כלכליים וממוניים בלבד, ואינו עוסק בהכרה או אי הכרה בנישואים של בני זוג חד מיניים, וכי לא לכך התכוון המחוקק.

להבנתי, בהחלט סבירה פרשנות המחילה את החוק גם על בני זוג מאותו המין. נכון לעכשיו, זוהי אינה ההלכה הקיימת, ולכן מתבקשת הערנות ותשומת הלב שלכם להתרעה המקדימה שבמאמר זה, דהיינו, אף אם נישאתם בחתונה אזרחית בחו"ל, אם או בלי טקס, אם או בלי תעודה. חוק יחסי ממון אינו מביא הסדר כיסוי כולל עבורכם. אף לו היה, היה מקום לבדוק אם הסדרי הממון שהוא קובע מתאימים עבורכם.

מה הסטטוס במקרים שונים כשחוק יחסי ממון חל וכשאינו חל?

דוגמאות:

מתנות וירושות - חוק יחסי ממון קובע כי מתנות וירושות הן אישיות של המקבל אותן, ובפרידה בין בני הזוג, המתנות והירושות עוזבות יחד איתו. אם חוק יחסי ממון אינו חל, יוכל בן הזוג שלא קיבל את הירושה או המתנה לטעון כי חצייה שלו וכי הייתה כוונה לחזקת שיתוף גם לגביה, וגם אם טענה זו תידחה, יוכל לטעון כי השבח שלה, דהיינו עליית ערכה בזמן הזוגיות, צריך להתחלק בעין.

צבירות סוציאליות – מדובר על קרנות השתלמות, קרנות פנסיה, קרנות גמל, ביטוחי מנהלים, זכאות לפיצויי פיטורין במקום העבודה וכו' - לפי החוק הצבירות אלו הן משותפות, כמו שאר ההכנסות ממשכורת או מעסק, של שניכם, בלי קשר לזהות הפרסונאלית של מי שצבר אותן או לגובה שלהן. צבירות סוציאליות אלו מצטברות לאורך שנים לסכומים משמעותיים ביותר, מאות אלפי שקלים ואף יותר מכך. לא סביר שבני זוג לא יחשבו או לפחות ישקלו מראש, כיצד במקרה של פרידה יחולק כסף זה שאמור להבטיח את בני הזוג בעת זקנה או מצב מצוקה אחר.

אם חוק יחסי ממון לא יחול, ספק גדול אם לגבי סכומים אלו, אשר אף עשויים להיות עיקר ההון הצבור המשותף של הזוג, ייקבע כך גם לגביכם, בני הזוג החד מיניים. במצב כזה, בוודאות גמורה תישמע הטענה בבית המשפט שהצבירות האלו הן אישיות.

משכורות - כולל רווחים מעסקים, בונוסים, אופציות, הקצאת מניות וכו' - החוק קובע שכל מה שנצבר במהלך הזוגיות, כולל אך לא רק, משכורות, רווחים הוניים והכנסות כוללות של כל אחד מכם, משותף.

במצב של פרידה, אם יש פערי הכנסות גדולים, ונניח שאחד משתכר פי חמש מהשני, ואז רק בפרידה (ומה לעשות, הסטטיסטיקה מלמדת שרוב הפרידות אינן נעימות ובאווירה עכורה), הצד שהשתכר פחות יגיש תביעה רטרואקטיבית לאיזון משאבים בעניין הזה. האם לא ראוי שזוג יסדיר מראש כיצד הוא רואה את החלוקה הצודקת בעניין זה אף ללא קשר למה אומר או לא אומר החוק?

רווחים מעבודה ומעסק הם הרבה פעמים אישיים ותוצאה של השקעה רבת שנים, עוד בטרם הזוגיות, ונובעים הרבה פעמים מכישורים וכשרונות ייחודיים, וככאלו הם בעלי מאפיינים שאדם בעת הפירוד, במיוחד פירוד עם "דם רע" אך לא רק, יראה את פירותיהם ככאלה שצודק שיהיו שייכים לו בלבד ללא איזון משאבים. האם זה צודק? ראוי? נכון? אין תשובה אחת שמתאימה לכל זוג, וזאת ללא קשר אם החוק חל או לא.

מוניטין אישי ונכסי קריירה - לפי המצב החוקי כיום במדינת ישראל, מוניטין אישי ונכסי קריירה שנצברו בתקופת הזוגיות, שייכים לשני בני הזוג במשותף, ויבוצע איזון משאבים בין הצדדים לזוגיות בעניין הזה במקרה פרידה.

למשל, אם מי מבני הזוג הפך במהלך שנות הנישואים להיות רופא מומחה, עורך דין מצליח בתחומו, מתכנת עם ידע ספציפי בתחום מקצועי צר המבדיל אותו מאחרים, ולכן יש לו מוניטין משמעותי ביום הפרידה, יצטרך להתחלק בשווי מוניטין זה עם בן זוגו. ואם חוק יחסי ממון אינו חל? לא ניתן כלל להעריך כיצד בית המשפט יראה את נוסחת האיזון, אם בכלל. הכל אפשרי.

חובות - במידה וחוק יחסי ממון חל, ייתכן מאוד, בכפוף לחריגים, שהחובות שאחד מבני הזוג יצבור במהלך חיי הזוגיות יחולו על שניכם. אם החוק איננו חל, הכל אפשרי ופתוח לפרשנות.

כיצד ניתן להחיל את החוק שיחול גם עליכם?

ובכן, חוק יחסי ממון אמנם אינו חל עליכם ישירות. המחוקק "הנאור" לא היה נאור מספיק כדי לחשוב שלעשירית מהאוכלוסייה ראוי לתת התייחסות מפורשת בחוק ולא רק משתמעת או עקיפה באמצעים פרשניים של בית המשפט. אבל אם רצונכם בכך, אתם רשאים להחיל אותו עליכם ואף אחד לא יכול למנוע זאת מכם. קחו פיסת נייר, כתבו עליה שאתם מחילים על מערכת הזוגיות ביניכם ויחסי הממון ביניכם את החוק, בשינויים המחויבים, חתמו על הנייר, והנה ההסדר שלכם. החוק.

אין צורך פורמלי לאשר הסכם כזה בבית המשפט או לחתום בפני נוטריון כדי שיהיה תקף, מדובר בהסכם חוזי לכל דבר ועניין (אם תלכו על "שליפה מהשרוול" זאת שהצעתי עכשיו, המלצתי היא בכל זאת דווקא כן לאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה, על מנת לתת להסכם תוקף של פסק דין מחייב).

ואולם, להסתפק בחוק זה לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. "one size fits all" ביחסי זוגיות זה מגוחך בעיניי. החוק שטחי, מינימליסטי, ואינו נותן מענה לרוב הנושאים שראוי להסדיר אותם בהסכם. החוק קבע כללים וסטנדרטים, אבל כמו מרבית החוקים ומרבית הסטנדרטים, השאיר את רוב הנושאים, הפרטים הקטנים (ואלוהים הרי נמצא/ת בפרטים הקטנים) להכרעת בית המשפט.

מנסיון, אינכם מעוניינים להשאיר את גורלכם וגורל רכושכם, שעמלתם רבות לצבירתו, לשופט יוסי שהתקבל לעבודתו כי הוא חבר של הפוליטיקאי משה, או לשופטת שולה שאינה רואה בעין יפה את הזוגיות ויש לה דעות קדומות ואינה מכירה אתכם אישית ואת ההיסטוריה של היחסים ביניכם. זה יהיה כמו להטיל מטבע, ובעיקר לא צודק, כי אין שום דבר צודק בהטלת מטבע. לכו תדעו מה תהיה התוצאה.

מטרת הסכם הממון

כשחיים בזוגיות, זה אומר במידה מסוימת, בין אם תרצו ובין אם לאו, ש"פתחתם עסק ביחד" ואתם נמצאים בסוג של שותפות.

ברור שהשותפות הזו כוללת יחסי חברות, דאגה ואהבה הדדית. חיים משפחתיים וחברתיים כזוג. קיום יחסים. גידול ילדים משותפים. אבל בשותפות הזו מתקיימים גם ענייני כספיים וענייני יחסי ממון, הון ורכוש צבור - עניינים הקשורים לכיצד להשתמש בהון הצבור המשותף וכיצד להתחלק בו, במהלך הזוגיות וגם בסופה.

אתם מנהלים משק בית משותף וצורכים יחדיו מזון, ציוד וריהוט, רכב, חשמל, אנרגיה, חשבונות, מיסים ארנונה וכו', הכל ביחד. ברוב המקרים אפילו לא "מתחשבנים" על ההוצאות השוטפות וארוחות במסעדות.

מאידך, למרות תחושת שותפות הגורל ולמרות תחושת הביחד והזוגיות, יש גם את הנפרדות והאינדיבידואליות של בני הזוג. כל אחד מכם צובר רכוש, זכויות, מוניטין, הכרה וקניין רוחני גם בנפרד.

לכל אחד יש משכורת שונה מעבודתו ומכניס לתוך "העסק" סכומים שונים מבן זוגו, לעתים בפערים משמעותיים.

לכל אחד מכם יש רכוש שהיה שלו עוד מלפני החיים המשותפים ואף מלפני ההיכרות, רכוש שייתכן ויש לו נגיעה אישית גם. כל אחד מתפתח מקצועית ואישית באופן שונה מבן זוגו, וצובר מוניטין אישי, קניין רוחני ונכסי קריירה. לעיתים אחד צובר גם על חשבון השני ו"הקרבה" שעשה עבורו במסגרת העסק המשותף.

כל אחד מכם יקבל במהלך הקשר גם מתנות וירושות, שייתכן גם שיותנו על ידי המורישים כתנאי, שמדובר במתנה אישית ושבן או בת הזוג לא שותפים לה. כל אחד מכם צובר הון ורכוש וצבירות סוציאליות שונות, לעתים בהפרשים ניכרים אחד מהשני.

במהלך שנות הזוגיות, הרכוש שלכם, הן האישי והן המשותף, עובר מטאמורפוזה, מחליף צורה. משביח את עצמו או לפעמים נובל.

גם אם הדברים ברורים בהתחלת הקשר, מה משותף ומה אישי, במשך הזמן, הדברים מתמוססים והגבולות מיטשטשים.

וביום זה, כשהסטטיסטיקה לזוגות נשואים היא שבסבירות של יותר מ-50% תיפרדו, יהיה בלבול עצום וקרע לגבי איזה חלק מהרכוש המשותף הוא אכן משותף ומה שייך למי? איזה מהרכוש הנפרד הופך למשותף ואיזה מהרכוש המשותף הופך לנפרד?

גם אם נראה לכם כעת שיש לכם תשובות ברורות לשאלות אלו, לא בטוח שלבן זוגכם יש כעת את אותה התשובה. לא בטוח שגם בעתיד יהיה לו, או לך, או לכם את אותה התשובה, ביחוד אם הפרידה היא בנסיבות לא נעימות.

אם לך ולבן זוגך יש כעת תשובות שונות, יש לכם סכסוך פוטנציאלי בבית משפט שרק מחכה להתפרץ. כעורך דין שראה לא מעט סכסוכים בבתי משפט, אומר בנעימות שאתם ממש לא רוצים להגיע למקום הזה. מדובר במלחמה עקובה מדם ופוגענית. שלא לומר יקרה. היא תשאב אתכם פנימה ותפגע ביחסים שלכם עם המשפחות שלכם ועם הסביבה במשך שנים רבות, שבסופן אין כל הבטחה ל"צדק". צדק הוא כוכב בשמיים. בבית משפט מכריעים בסכסוכים.

הפתרון האולטימטיבי, ואין ולא יהיה פתרון אחר למניעת סכסוך עתידי שכזה, הוא הסכם ממון.

הסכם הממון לא רק שיכול למנוע מראש את אלמנט הסכסוך שבפרידה, הוא גם ימנע מראש את ההתפרצות של סכסוך כזה על ידי הסדרת הנושאים הקשורים ליחסי ממון. רוב המריבות בסופו של דבר בין בני זוג הן לא סביב בגידות, הן סביב כסף. והילדים. זה יתרום לחיזוק הקשר הזוגי במהלכו. כל אחד ידע מראש מה שלו ומה של בן זוגו ואי הוודאות והתסכולים הנלווים לפערים יפחתו למינימום האפשרי. אף אחד לא יחשוש שמא מה שהוא מרוויח או צובר או מקבל באופן אישי, יילקח ממנו על ידי בן זוגו.

כך תיסלל הדרך, לכל אחד מכם, להמשיך לצמוח ולהתפתח מבלי לחשוש מהגורל בעת פרידה אפשרית. הציפיות הכלכליות מהקשר הזוגי בינכם, יתוחמו ויגודרו מראש, בהסדרים מוסכמים על שני הצדדים בהסכם הממון.

מובן מאליו, כמו בדוגמא עם החוזה בשליפה מהמותן שהצעתי, שההסכם יכול להיות גם של שיתוף מקסימלי בין בני הזוג. אך אם תעשו זאת, זה יהיה בגלל החלטה שלקחתם אתם מראש, סיכון שהחלטתם אתם מראש, ולא ברירת מחדל לא ברורה שקבע המחוקק על פי סטטוס אישי המתבסס על דת של אלפי או מאות שנים, ופרשנות על פי מיטב השיקול המוסרי והאתיקה האישית של השופט שיבחר לנהל את תיקכם.